<h1>ספר הישר לר"ת — חידושים סימן תרי"ג</h1>
<h2>דף קעה:</h2>
וההי' דשילהי בבא בתרא שאילה בת יומא שכתבת שבו ביום היית עוסק בה אי אפשר דלא פגמא פורתא. דאדמקשית מבני חרי לעולא דעולא מבני חרי קאמר בעל חוב בזיבורית דבר תורה תיקשי לרבה ממיטב שדהו וממיטב כרמו ישלם כדפריך בשילהי שמעתא משור שנפל על האדם. אלא משום דלא ידעת פירושא לפום חורפא שיבושא. והכי פירושא וכי תימא אפיך דרבה לדעולא והאמ' עולא דבר תורה בעל חוב בזיבורית וכיון דקאמר בעל חוב בזיבורית בעל כרחך לאוקומי בעל חוב מיתמי ובעל חוב בשטר ממשעבדי אזיבורית כדין תורה. דאי שיעבודא לאו דאוריתא דיין שקנסת על יתומים ולקוחות זיבורית ודל קרא מהכא. ואדפרכת חספא הוה לך ליפרוך כספא ומרגניתא דרבה אדרבה. דשנינן הכא לבני מערבא קאמר רבה דיש לו גבו קרקע וליה לא סבירא ליה דשיעבודא לאו דאוריתא והוה ליה ראוי ובין גבו קרקע ובין גבו מעות אין לו הא דאמרי' בשור שנגח ד' וה' דמוקמי רבה ורב נחמן נותן [נזק] וצער (של) ליורשה [בגרושה]. ופריך התם לוקמה לרבה כגון שגבו מעות וכו' ומשני לטעמייהו דבני מערבא הוי ראוי בגבו מעות (אבל מוחזק) ואינהו כרבי. א"כ קשיא דרבה אדרבה דהתם משמע בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו והכא צריכי' לפרוש' לרבה בין גבו קרקע בין גבו מעות [אין לו] דשיעבודא לאו דאוריתא. ויש לומ' דרבה אפי' אליבא דר' רצה להעמיד ההוא דשור שנגח אבל רבה לית ליה דר' ולא דבני מערבא אלא כרב יהודה דאמר ביש נוחלין אין הבכור נוטל פי שנים במלוה. והאי דקאמר בשור שנגח התם אליב' דבני מערבא דסבירא לה כרבנן כלומר דמפרשי מילתייהו אליבא דרבנן ופליגי עליה דרב יהודה ביש נוחלין ורב יהודה ובני מערבא פליגי אליבא דרבנן ורבה סבר לה כותיה ובני מערבא סבירא להו בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית. ותו לא מידי.
